פסק-דין בתיק ע"פ 5097/10

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל-אביב במסגרת תפ"ח 1120/04 (מפי כב' השופטים: צ' גורפינקל, ת' שפירא, ש' ברוש), בגדרה נדחתה בקשת המערער כי יפסקו לו פיצויים בגין מעצרו והוצאות הגנה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בעקבות זיכויו במשפט הפלילי שנוהל נגדו.

           להלן אביא בתמצית את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

העובדות הצריכות לענין

2.             בתאריך 7.6.2004 המערער נעצר בחשד לביצוע העבירות שיפורטו מיד בהמשך ומעצרו הוארך מספר פעמים במסגרת בקשות למעצר לפני הגשת כתב אישום. בתאריך 23.6.2004 הוגש כתב אישום נגד המערער ונגד ארבעה נאשמים אחרים, ובגדרו יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה של נסיון לרצח, עבירות של נשיאת נשק ועבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע. כתב האישום גולל מסכת ארוכה של אירועים שהתרחשו במהלך שנת 2003, אשר במהלכם קופחו חייהם של שני בני אדם, שניים נוספים נפצעו באורח קשה, וסוכנו חייהם של רבים אחרים.

3.              בצד הגשת כתב האישום, התבקש נגד המערער - מעצר עד תום ההליכים. בתאריך 27.9.2004 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ח' כבוב) על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בענינו. על החלטה זו הגיש המערער ערר לבית משפט זה, בטענה שאין ראיות לכאורה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו, ואולם - ערר זה נדחה על-ידי חברי, השופט ס' ג'ובראן ב-בש"פ 141/05 (18.1.2005). ההחלטה התבססה, בין השאר, על הודעתו של עד התביעה המרכזי (אדם בשם סנקר (להלן: סנקר), שהתנהל עמו בשלב האמור משא-ומתן בנוגע לאפשרות להקנות לו מעמד של "עד מדינה" (מו"מ זה לא הבשיל לבסוף)). במסגרת הודעה זו מסר סנקר פרטים רבים הקושרים את המערער לאירועים, מושא כתב האישום, בעוד המערער שומר על זכות השתיקה בהקשרים אלה. ההחלטה נסמכה גם על ראיות נסיבתיות שונות, ובהן: נתוני איכון תקשורת ושיחות טלפוניות שנערכו לכאורה ממכשיר הטלפון הסלולרי של המערער.

4.             לאחר חלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המערער, הוארך מעצרו עוד שבע פעמים נוספות על-ידי בית משפט זה על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו -1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה השביעית להארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים, הורה בית משפט זה לשירות המבחן להכין תסקיר, שיבחן את האפשרות של שחרור המערער לחלופת מעצר בתנאים של "מעצר בית מלא", תוך שהוא מורה על הארכת המעצר בעוד ארבעים וחמישה ימים בלבד (ראו את החלטתו של חברי, השופט א' רובינשטיין ב-בש"פ 1598/06 מתאריך 7/3/2006). בתאריך 25.4.2006 הורה בית המשפט המחוזי הנכבד בתל-אביב על שחרורו של המערער לחלופת מעצר, אליה הוא שוחרר בפועל בתאריך 14.5.2006.

5.              מכל המתואר עד כאן עולה כי המערער היה נתון במעצר במשך כשנה ואחד עשר חודשים (ובסך הכל 707 ימים). אציין כי המערער שהה לאחר מכן גם תקופה ממושכת (כשנה) בחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" מלא (הגבלה זו בחירות - איננה מזכה בפיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין - עיינו: ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(3) 734, 748-747 (2003) (להלן: ענין עשור)).

6.              בתאריך 30.11.2009, לאחר משפט ארוך ביותר (שכלל שמיעה של 150 עדים, הגשת 718 מוצגים ורישום 5,595 עמ' פורוטוקול), ניתנה הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי תל-אביב. זו החזיקה 547 עמודים ובמסגרתה זוכה המערער מכל האישומים שיוחסו לו (ומאידך גיסא חלק מהנאשמים האחרים הורשעו ברוב העבירות שיוחסו להם וערעורם הוכרע לאחרונה בפני בית משפט זה. ראו: ע"פ 3/10 רפי אוחנה נ' מדינת ישראל (27.12.2012)). זיכויו של המערער נשען, בין השאר, על העובדה כי במהלך חקירתו של העד המרכזי בפרשה (סנקר הנ"ל), שהתקיימה במשטרה בתאריך 5.5.2004 - האחרון לא זיהה את המערער בתמונות שהוצגו לו, אף שמסר פרטים מזהים עליו. הכרעת הדין הדגישה כי בכך התעורר בדל ספק, אשר יש בו כדי להוביל לקביעה, כי המדינה לא עמדה בנטל הדרוש להוכחת אשמתו של המערער, וזאת נוכח הצורך במשנה זהירות במכלול בשל מורכבות האירועים, מושא כתב האישום.

7.             לאחר זיכויו כאמור, הגיש המערער בקשה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, להחזר הוצאות ההגנה ולפיצוי בגין מעצרו. בגדריו של סעיף זה מצויות, כידוע, שתי עילות המאפשרות לבית המשפט להיעתר לבקשה (בעקבות זיכוי):

(א)      אם ראה בית המשפט ש"לא היה יסוד לאשמה".

(ב)      אם ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

           המערער טען כי שתי העילות התקיימו בו וביקש כי המשיבה תשלם לו סך של 716,191 ש"ח (מתוכם 211,365 ש"ח כפיצוי על מעצרו, ו-504,826 ש"ח עבור החזר הוצאות הגנה).

8.             בתאריך 9.5.2010 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשת המערער הנ"ל על כל חלקיה (על בסיס הטיעונים שבכתב שהוגשו לו על-ידי הצדדים). בהנמקה הודגשו היסודות הבאים בהקשר זה:

(א)      לענין העילה על-פיה "לא היה יסוד לאשמה": בית המשפט המחוזי קבע כי התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד המערער, היתה כזו, אשר חייבה להגיש נגדו כתב אישום, ובחירה שלא לעשות כן היתה מהווה לכאורה התרשלות מצד תובע סביר. משכך, לא ניתן לומר שלא היה יסוד לאשמה. הודגש כי העד המרכזי בפרשה (סנקר) הציג גרסה רווית פרטים על האירועים, מושאי כתב האישום שהוגש נגד המערער ונגד אחרים במסגרת זו. הוא נקב בשמו של המערער ומסר פרטים מזהים מדויקים לגביו ונתונים אחרים שקשרו את המערער ישירות לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט הנכבד קמא ציין כי גירסה זו הוכחה לימים כאמינה ברובה. כן הודגש כי בכרטיס ה-SIM שהיה משויך למערער, נעשה במהלך האירועים, מושא כתב האישום, שימוש על-ידי אדם אחר.

(ב)      לענין העילה בדבר "נסיבות אחרות מצדיקות": בית המשפט המחוזי פירט את השיקולים השונים שהנחו אותו בהכרעתו לדחות את בקשת המערער במסגרת שלוש קטיגוריות: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו; טיב זיכויו של המבקש; ונסיבותיו האישיות של המבקש שזוכה. אביא הנמקות אלו בקצירת האומר:

(1)      בגדרה של הקטגוריה הראשונה הנ"ל (הנסיבות הנוגעות להליך עצמו) - בית המשפט המחוזי הדגיש כי התנהגותו של המערער, אשר שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה, היא זו "שגרמה למצב שנקלע אליו" (וזאת בהתאם לאמור ב-ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 463 (2002) (להלן: ענין טוויל)). בית המשפט ציין כי אמנם זכות השתיקה עומדת לכל חשוד בהליך הפלילי, אך יש לשימוש בזכות זו, לשיטתו, נפקות נבדלת במישורים שונים, לרבות בהקשר לבקשה המוגשת מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין כי גרסתו של המערער בנוגע לכרטיס ה-SIM שלו (אשר נעשה בו שימוש על-ידי אדם אחר במהלך האירועים, מושא כתב האישום), הושמעה רק בשלב פרשת ההגנה, קרי בחלוף כ-4 שנים מהגשת כתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי הגירסה שהציג המערער במשפטו לאחר שחזר בו מזכות השתיקה (אותה ניצל כאמור בחקירתו) - לא היתה הגיונית ולא התקבלה על הדעת. בית המשפט המחוזי גם דחה את טענתו של המערער כי המדינה גרמה להתמשכות הליכים מיותרת בתיק בכך שהגישה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד ס"א(3) 93 (2006)), שנועדה להביא לביטול הלכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976)), אשר מנעה בעבר העדת עד תביעה, בעוד מתנהלים הליכים משפטיים נגדו באותה פרשה.

(2)      במסגרת הקטגוריה השניה (טיב הזיכוי) - בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי הזיכוי היה רק בשל ספק "קל שבקלים" ובשל הצורך במשנה זהירות נוכח מורכבות הפרשה.

(3)      במסגרת הקטגוריה השלישית (נסיבותיו האישיות של המערער) - בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי משך תקופת המעצר הינו אמנם שיקול רלבנטי, במיוחד מקום שמדובר בתקופת מעצר בת כשנתיים. ואולם לגישתו, בנסיבות המכלול, מלבד עצם היותו של המערער מאחורי סורג ובריח במשך כשנתיים, עם הנזק האינהרנטי הנלווה לכך - הוא לא עמד בנטל להוכחת אותן נסיבות נוספות נדרשות לצורך פיצוי תחת קטגוריה זו.